"אני, היא והמחלה" - רשמים מתוך פרקטיקום מחלקה אונקולוגית בביה"ח וולפסון



לרוב, כשאני פוגשת אנשים ואני אומרת להם שזו הייתה הבחירה שלי לעבוד עם חולי סרטן במסגרת פרקטיקום לימודי פסיכותרפיה גופנית, ישנה השתאות. הרמת גבה נוספת מתקבלת לאחר שאני מספרת שגם נהניתי מההתנסות. קצת קשה לחשוב ואולי גם להביע באופן גלוי ולגיטימי שמחה אל מול העבודה עם חולים סופניים וסרטן בפרט. "זה קשה", "זה עצוב", "מה כבר אפשר לעשות בשלב הזה?", "מה הטעם"?.
לגבי הקושי והעצבות, הם חלק בלתי נפרד מהסיפור וישנה חשיבות בלתת את התוקף למציאות כפי שהיא. כל ניסיון טיוח מתגלה במהרה כלא אפקטיבי. ישנו רובד נוסף, והוא הרובד של ההזדמנות לשינוי. ההזדמנות להתרחב מעבר למחלה ולאור התנסותי, אולי אף הזדמנות להתרחב מעבר ל"אני"כפי שהיה מוכר עד אותו היום.
קיימות עדויות מחקריות רבות על יעילות של טיפולי גוף נפש בחולי סרטן. חולי סרטן מתמודדים עם מצב פיזי ורגשי חדש ולא פשוט המשפיע על איכות החיים שלהם באופן כללי. נמצא שככל שחולה הסרטן יקבל יותר טיפולים המשלבים גוף נפש, כך תתחזק המערכת החיסונית, הפיזית והרגשית, תגדל יכולת ההבראה, החיוניות ואיכות החיים באופן כללי (פלג, ברנר, שמעונוב, רבינדה, שוורץ קרטה, 2010).
בהתנסות שלי במחלקה, חוויתי בצורה מובהקת את יכולת ההשפעה של טיפול גוף נפש על המטופל ולתפיסתי היו מעורבים בכך מספר גורמים משמעותיים ביניהם גורם הזמן הקצוב, הגוף כמוקד ומערכת היחסים שנוצרת בין המטפל והמטופל בטיפול קצר מועד.

פרדוקס הזמן

הידיעה כי אנו חיים על זמן שאול הינה ידיעה אנושית אוניברסלית, אך המחלה מביאה אתה את שעון העצר. לפתע, למרות שמעולם לא באמת היה, כבר אין זמן בלתי מוגבל. המחלה מתפקדת במובן הזה כקטליזטור לתהליך טיפולי שאולי בתנאים אחרים היה אורך הרבה יותר זמן. עצם המסגרת הטיפולית של פרקטיקום, טיפול קצר מועד, גם היא מהווה מוטיבציה להתקדמות, הן למטפל והן למטופל. לתחושתי הפוטנציאל הגלום בזמן שנותר למטופל הוא משמעותי ביותר ובעזרת ליווי ניתן לפענחו ואולי בתקווה גם לממשו.

הגוף

כמטפלי גוף נפש, אנחנו ערים לפערים שנוצרים בין חלקי ההוויה במהלך החיים לאור חווית ילדות והתנסויות שונות כגון טראומות ומשברים. הצומת הזו שבין הגוף והנפש נחווית לכולנו כחמקמקה אך העבודה עם מחלה סופנית חושפת רובד נוסף של פער. כשהגוף של החולה פגיע, חשוף וכואב. ישנו כאן פרדוקס נוסף. דווקא בצומת הדרכים הזו, בה החיבור לגוף הוא הכרחי על מנת לקדם החלמה, נוצר ניתוק. מצד אחד קושי להכיל את הגוף שאינו כפי שהיה. בנוסף הפקדה של הגוף בידי האחר, בידי הרופא, המומחה, שידע כיצד לתקן אותו. טיפול גוף נפש ממוקד עשוי להחזיר למטופל את האינטגרציה שבין חלקי ההוויה שנאבדה, לקיחת שליטה וחזרה למקום אקטיבי יותר. המגע שהמטופל מקבל בבית החולים נחווה בעיקר כמגע קר ואבחוני. מגע במסגרת טיפול גוף נפש באותה נקודת זמן בדיוק, עשוי לתפקד כנסיוב לטראומת מגע ואף לעורר זיכרונות מתקופות בהן המגע נחווה כנעים ומרגיע. פטר לוין מדבר על האפשרות לשינוי צורה (transformation). שינוי צורה הוא תהליך השינוי של דבר מה ביחס להיפוך הקוטבי שלו. לפי לוין, בשינוי בין מצב טראומטי למצב שליו נוצרים שינויים במערכת העצבים, ברגשות ובתפיסות ונוצרת שוב יכולת של הגוף להתרחב ולחזור להסדרה עצמית (לוין, 1999).

תפקיד המטפל

לדעתי, עבורנו כפסיכותרפיסטים גופניים העבודה במחלקה האונקולוגית מהווה קרקע והזדמנות לעבודת גוף נפש משמעותית.
ישנם סוגים שונים של טיפולים משלימים המוצעים לחולים במחלקות בבתי החולים. השילוב לעיל שנוצר בין הזמן הקצוב, ההזדמנות הגלומה בו והקרקע לעבודה גופנית הופך את הטיפול בפסיכותרפיה גופנית לאידאלי. קצב הטיפול, הכנסת הגוף לדיאלוג והפתיחות שנוצרת פותחים פתח לטיפול יצירתי, משמעותי ומתגמל למטפל ולמטופל.
לטעמי, הייחודיות של הטיפול בבית החולים, מעבר לsetting, הוא גם בתפקיד בו אנחנו מחזיקים כמטפלים. במהלך ההתנסות עם המטופלת לידיה (שם בדוי) חוויתי דילמה לא פשוטה, בעיקר כמטפלת מתחילה, עד כמה אני מטפלת, עד כמה אני מלווה, עד כמה אני משפיעה. במקרה שיוצג הלן הקשר שנוצר ביני ובין המטופלת הכתיב את הדילמה הזו. המטופלת ביקשה ממני באופן מילולי וגופני לפגוש אותה באותה זירה ולא לצידה. מייקל סות' במאמרו How the wound enters the room and the relationship (2007) מדבר על מערכת היחסים והיותה זו המבדילה אותנו מהרופאים. הפסיכותרפיה הגופנית מפגישה אותנו עם דואליזם של גוף נפש אך גם של מטפל מטופל. "מערכת היחסים היא זו שחשובה" (סות', 2007). במקרה הזה מערכת היחסים היא בין המטופלת, המטפלת והמחלה כצלע שלישית מאוד נוכחת בחדר הטיפולים.

תיאור מקרה- לידיה שם בדוי

תיאור המקרה שלהלן לקוח מתוך הצגת מקרה במחלקה האונקולוגית בבי"ח וולפסון באפריל 2013. המטופלת כבת 65, חולת סרטן לבלב stage 4, הגיעה במהלך 16 ימי שני לבית החולים. חלק מהמפגשים התרחשו במקביל לטיפול כימותרפי. מפגשי הפסיכותרפיה ליוו סבב כימותרפיה מתחילתו ועד סופו, עובדה שלטעמי היא מאוד משמעותית ביכולתנו כמטפלים להחזיק תהליך שלם מתחילתו ועד סוף פרק שבתוכו.

זאת לא פרידה

לידיה נכנסת לחדר, העיניים שלה מוארות ואני מרגישה שהלב שלי נפתח ונצבט.
היא מעבירה לי מיד שקית מתנה ואומרת לי "אנחנו לא נפרדות".
אנחנו מדברות כאילו הכל כרגיל למרות שהפרידה באוויר. משום מקום, או בעצם מאיזשהו מקום חבוי לה וגם לי, לידיה מציעה בארטר. אולי היא תעביר לי שיעורי יוגה בתמורה למפגשים נוספים בינינו.
אני יודעת שהסיכוי למפגש עתידי בינינו קטן אבל אני מאפשרת את התקווה ומהנהנת בחיוך.
"נשארו לנו 5 דקות לידיה. מה היית רוצה לעשות איתן?"
"אולי נהיה בשקט". אני שמחה וקצת המומה. הרי המפגשים בינינו היו לרוב רחוקים מלהיות שקטים.
אני מבקשת רשות ואוחזת בידיה. אני מרגישה את חום הידיים שלה ולא רוצה לעזוב.
"זה כמו הנה מה טוב ומה נעים" היא אומרת לי.
"את רוצה שנשיר?","כן" היא אומרת לי.
דקות אחרונות בינינו ואנחנו שרות הנה מה טוב ומה נעים.
אני חושבת לעצמי איזה רגע נדיר. לא רק ביני ובין לידיה אלא ביני ובין עצמי. אני? מחזיקה ידיים ושרה הנה ומה טוב ומה נעים? אכן טרנספורמציה. לידיה בקשה מפורשות לדעת שהמפגש איתה היה ייחודי ולא כמו מפגשים עם מטופלים אחרים. אכן מפגש כזה עוד לא היה.
יותר מאוחר בבית אני פותחת את דיסק שירי הקבלה שלידיההעניקה לי ועיני מובלות לפסקה אחת בשיר שנקרא "מסע במדבר":
"אחרי החושך
כשיעבור הקור
עוד נחזיק ידיים
בדרך אל האור."

4.5 חודשים קודם לכן...

המטופלת הראשונה שלי נכנסת לחדר. נראה לי ששתינו מתרגשות אבל לא מעיזות להראות את זה.
אני מסתכלת עליה והיא נראית לי זקופה וגאה. לבושה במיטב הבגדים והתכשיטים. עוד לפני הכל היא אומרת "אני מורה ליוגה ולומדת קבלה". משהו בי לרגע מתכווץ. היא לבטח מאוד מודעת ויהיה לה קשה להיות מטופלת... זה הולך להיות מאתגר.
אני מגלה בהמשך שהאתגר הוא אחר ושאנחנו פותחות במה שאני קוראת לו "שלב המונולוגים"
לידיה משתפת אותי בחלקים מספור חייה ללא סדר כרונולוגי ובלי הרבה אויר ולאחר מכן אני יושבת ומחברת את החלקים.
בת 65 שגרה בתל אביב עם בעלה. עלתה בגיל חצי שנה מבולגריה ורוב חייה גדלה ביפו.
הקטנה מבין 3 בנות.
התחתנה בגיל 17 לאחר הכרות של שנה עם בעלה. מספרת על בעלה שהוא עו"ד, בעל IQ גבוה ואוהב להיות בשליטה.
נולדו להם 2 ילדים, בן ובת, גם הם היום עו"ד. מהם יש לה 5 נכדים.
אני שמה לב לטון הדיבור של לידיהשאינו תואם לסיפור החיים הקשה שהיא מביאה לפני ואני מבינה שהיא מעדיפה לא לגעת ברגש.
כששאלתי מה זוכרת מהילדות סיכמה לי במשפט אחד את תחושותיה מאותה תקופה "לא מצאו שום תקווה בי".
לידיה נולדה כבדת שמיעה וראייה. היא מרגישה שהנשמה שלה בחרה להיוולד כך כדי שלא תצטרך לספוג את מרירות החיים במלואה.
בתור ילדה שלא ידעה שיש לה בעיה פיזית. גדלה כמבודדת. הרגישה מוזרה ותמהונית. אמה ביקשה לעשות תיקון דרך הפיכת הילדה שלה ל"ילדה יפה" ומגיל 14 דחפה אותה לצאת עם גברים.
האב כמעט ואין עליו פרטים מעבר להיותו מתעלל.
אני למדה על יחסים אמביוולנטיים עם הבעל. מצד אחד "בוגד בי כל הזמן. נמאס לי לחיות אתו. אני מרגישה שרק נתתי לו כל הזמן" ומהצד השני רחמים ורצון להצילו.
את המחלה היא מגלה בעקבות כאבים באזור הכבד ובעקבות ירידה חדה במשקל של 8 קילו ב-3 שבועות. התגובה הראשונית לאבחון סרטן הלבלב הסופני הייתה לקחת מורפיום ולסיים את הכול. לידיה לא רואה סיבה לחיות כך.

מונולוגים והכחשה

אין רגעי שקט. המפגשים שלנו מאפשרים ללידיה להביא פעם אחר פעם, עוד סיפור, עוד פיסת מידע להשלמת הפאזל שהוא לידיה. אני מקשיבה, מנסה לעקוב ולעיתים מאבדת את הפוקוס. מדי פעם אני עוצרת אותה. אולי כדי להבין. אולי כדי לנשום. אולי כדי להרגיש שאני עדיין בחדר. לידיה מגיבה להפסקות שלי בחיוב ודורשת ממני לא לתת לה להשתלט על המרחב, כפי שרגילה כ"כ לעשות ביום יום.
אני מבינה כמה מקום יש לידע העצום הזה שלידיה צברה בחיים. היא מצליחה ללמוד בשנים האחרונות מה שלא הייתה מסוגלת שנים בתור ילדה. את הוראת היוגה למדה בוינגייט רק לאחר שהחתן שלה האיץ בה שתלמד מקצוע.
"אני מרגישה שצמחתי מכל הקשיים וצברתי הרבה ידע".
לידיה מגיעה למפגשים הראשונים עם הרבה אנרגיה. אני מתחילה לראות שינויים במראה החיצוני שלה. לכל מפגש מגיעה עם פאה חדשה ומאופרת קצת יותר. היא מספרת לי שנמצאת בהשלמה עם המחלה והכאב. חשוב לה להראות שהיא לא חולה, במיוחד לנכדים שלה. היא שחקנית. עבור המשפחה שלה. עבור עצמה.
היא שואלת אותי אם אני מפחדת ממנה ואני תוהה מה הפחד הזה משרת אצלה.
מאוחר יותר אני מבינה שהיא מפחדת להתבטל בפני העולם וכך היא לפחות מרגישה בחיים.
אני מבינה שהסביבה שלה מנסה להתקרב אליה והיא לא מאפשרת..אני שמה לב שגם אני מנסה להתקרב אליה והיא לא מאפשרת לי.
אני מייצרת מונולוג פנימי משל עצמי שמתחיל לכעוס עליה. היא אומרת שלא אפשרה לעצמה לקבל אף פעם, אז למה היא לא מסוגלת לקבל ממני?
אני מנסה להגיע אליה בדרכים אחרות, מגע ודמיון מודרך ורואה אותה נסוגה עוד יותר לתוך עצמה, למקום שהוא כנראה מוגן יותר עבורה.
ברגע הזה, עכשיו, אני סמל חוסר האמון שבעולם. כל ניסיון שלי להגיע אליה מתפרש כלא אותנטי.
המגע מזכיר את המגע המתעלל של בעלה. בלוק הציור מזכיר את הימים בהם עברה אין סוף אבחונים כילדה.
לידיה מתאמצת ואני מתאמצת חזרה מולה. אני מביאה להדרכה את התסכול שלי ואת הכעס שלי שמתבטא בכאב ורעידות בלסת שלי. אני מרגישה שאנחנו בסוג של עימות.
ביני וביני אני מכחישה את הסרטן. אני לא מסוגלת לפתוח את חומרי הקריאה. אני מפחדת להידבק. האם ההכחשה שלי פוגשת בהכחשה שלה?

התפנית

האנרגיה בחדר משתנה. לידיה פותחת בשאלה. "מה זו הפסיכותרפיה הזו בכלל? קודם הייתי מחכה למפגשים, עכשיו זה רגיל". משהו בי מתכווץ לרגע. אני מרגישה שאני לא מספקת את הסחורה. לידיה מספרת לי על הסיפור המיתולוגי של סיזיפוס ונופל לי אסימון. המפגשים בינינו משקפים את התחושה של לידיה לגבי חייה, עבודה סיזיפית וקשה ללא תמורה.
לפתע אני מבחינהבעצב. בפעם הראשונה. לידיה דומעת ואומרת שהיא לא חושבת שאני צריכה לספוג את העצב שלה. אני תוהה ביחד אתה אם היא מפחדת שאני לא אצליח להבין אותה.
באיזה רגע אחד, לא מחובר לכלום, לידיה מבקשת ממני שאהיה אני. "אני רוצה להרגיש שאת פה כי את רוצה ולא כי את המטפלת שלי". לידיה מבקשת ממני להוריד את ה"פאה" של המטפלת ולהיות רק נעמי.
משהו משתנה. אני מרפה מהעימות, לידיה מאפשרת יותר רגעי שקט.
במפגש הבא לידיה מופיעה ללא הפאה שלה. היא מספרת שבחרה להסיר את ה"בלוף". אני יודעת שקשה לה אבל אני מרגישה יותר מחוברת אליה ומשקפת לה את זה.
המונולוגים שלנו מתחילים להפוך לדיאלוג ואני יכולה לנשום ולהרפות בכיסא.
האנרגיה בטיפול משתנה ולידיה נכנסת לחדר עצובה יותר, שקטה יותר. היא אומרת שהיא בדיכאון.
"אני חולה סופנית אבל אני עדיין בכושר". לידיה מדברת על הקושי לוותר על מי שהייתה. הגוף של הספורטאית, שחקנית הטניס, מורת היוגה מתחלף בגוף מתעגל, חלש וכואב. מכשיר השמיעה אינו עובד כראוי והיא לא רוצה להחליף אותו. בשביל מה?
לידיה מלמדת אותי על ההבדל בין החלמה להבראה. היא כבר לא תבריא. החלמה זה זמני. עוד 5 שנים? אבל באיזו צורה?
אני בשלב הזה קצת נקרעת בין הרצון להישאר אתה שם, כשהיא נגישה, כואבת ופעמים בודדות גם בוכה ובין הרצון שהיא תראה את ההזדמנות. דווקא עכשיו. אולי המחלה מביאה אתה בשורה שלא הייתה כל השנים קודם לכן. לידיה עוד לא רואה את זה ולא יודעת מה לעשות עם המילה הזדמנות.
לידיה פתוחה יותר למגע ובעיקר מבקשת לנוח. המפגשים נעשים פחות מילוליים ואנחנו יותר עם הגוף.
בסוף אחד המפגשים בפעם הראשונה לידיה שמה את ידיה על ידי ואמרה לי שראיתי את העצב שלה.
עכשיו כששתינו מורידות את המסכות כבר אין מאמץ ונוצר דיאלוג אמיתי.
אני שומעת פחות סיפורי קבלה ויותר על המפגשים עם הנכדים שלה שהפכו מקור לאושר גדול עבורה.

לידיה חוזרת לעולם החיים

אנחנו לקראת סוף המפגשים ואני מרגישה סקרנות וציפייה לפני כל מפגש.
אנרגיית החיים חזרה ולידיה שוב מאירה את החדר... אבל קצת אחרת. אני מרגישה שהיא עוברת דרך לא פשוטה והתפקיד שלי הוא במובן מסוים פשוט ללוות אותה שם. שמחתי לשמוע שהיא מוכנה לקנות מכשיר שמיעה חדש. לידיה בוחרת לחזור לקשר עם העולם ואיתי.לידיה בוחרת להמשיך לחיות.
אני מרגישה שאפשר לנסות ולאתגר ואנחנו עושות תרגילי פסיכודרמה. לידיה נהנית מהאפשרות להיכנס לנעליים של האחר ומבקשת ממני עוד תרגולים דומים.
במפגש הבא הכאב הפיזי היה כה נוכח שאפילו לא ניסתה להתכחש אליו. אני מרגישה שיש יותר נכונות להיות עם מה שיש ולא לנסות לשנות. לידיה מאפשרת לי להיות נוכחת אתה במגע שקט כ15 דקות.
מיד לאחר הרגע האינטימי הזה הפנתה דאגה כלפי ושאלה אם היא יכולה לשדך לי מישהו. לשתינו היה ברור כמה קשה היה להישאר רק במקום המקבל וכמה חשוב לה מיד להביע את אהבתה חזרה.
היא שאלה אותי אם אני צריכה לבטל את עצמי בשביל להיות אתה. אמרתי לה שזה בדיוק ההפך אבל הבנתי לגמרי למה היא שואלת.
המילים שלידיה מביאה לחדר הטיפולים במפגשים האחרונים הן רכות יותר. יש יותר ביטויי רגש וחמלה כלפי עצמה וכלפי אחרים. לידיה מדברת על רצון לעזור לאחרים, דרך הקבלה, אולי ללמוד קורס קבלה חדש. היא אף הציעה להעביר יוגה במחלקה.
במפגש האחרון סיפרה שגם לא וויתרה ורצה חלק ממרתון תל אביב.
לידיה מרגישה שהיא חוזרת לחיים אבל יש משהו יותר מציאותי בה שגם מכיר את המגבלה. היא אומרת שהיא יודעת שאחרי כל עלייה יש גם ירידה והיא צופה אותה.
חשוב לה לשמוע שהיא השתנתה והיא שואלת אותי מפורשות עם ראיתי שינוי. גם חשוב לה לדעת שמה שאנחנו עברנו יחדיו ייחודי לטיפול הזה וזה לא קורה לי עם כל מטופל.
לידיה סיימה סבב טיפולים של כימותרפיה עם סיום המפגשים בינינו. במהלך חודש אפריל עברה בדיקות על מנת לבחון את יעילות הטיפול.
אני מודה ללידיה על ההסכמה לשתף את סיפורה ולאפשר לי להיות חלק מהמסע שלה.


הכותבת נעמי וייס. מוסמכת לטיפול גוף נפש, לקראת תעודה בפסיכותרפיה גופנית מטעם מכללת רידמן.
weisz.naomi@gmail.com
http://weisznaomi.wix.com/naomibp



מקורות:

טיפול המשלב גוף ונפש בחולי סרטן המקבלים טיפול כימי. פלג, ברנר, שמעונוב, רבינדה, שוורץקרטה. בטאון הסיעוד האונקולוגי בישראל, כרך י"ט חוברת מס 1, מרץ 2010.
פטר לוין .להעיר את הנמר, הוצאת אסטרולוג, 1999
Soth M. (2007) How the wound enters the room and the relationship.CABP Journal no.34, February 2007.



חדשות ועדכונים