למה צריך ארגון?
מעת לעת שואלים אותנו : למה להצטרף לארגון, למה צריך אותו?
מצורפות שלוש תשובות: התשובה הקצרה. התשובה הארוכה. התשובה העמוקה.
התשובה הקצרה:
כי אנחנו זקוקים לתחושת שייכות מקצועית רחבה
אחת ממטרות הארגון הישראלי לפסיכותרפיה גופנית, היא לייצג ולשמש בית מקצועי עבור העוסקים בתחום הפסיכותרפיה הגופנית בארץ.
הארגון הוא עמותה שלא למטרות רווח (מלכ"ר). דבר זה מאפשר לנו לייצג את כלל העוסקים בתחום ואת כלל החברים, מכל הזרמים והגוונים, באופן שווה.
חברות בארגון מאפשרת תחושת שייכות. להיות חלק מקהילה, שנפגשת, מעשירה ומפרה את החברים בה.
כי אנחנו זקוקים לגב מקצועי.
הארגון נותן חותמת מקצועיות, לפי סטנדרטים אירופאים לפסיכותרפיסטים גופניים, דבר שחשוב בעיקר מכיוון שבארץ אין חוקים שמסדירים את התחום.
הארגון תורם להתפתחות מקצועית של החברים בו, בתחומים של אתיקה, והעשרות מקצועיות כגון: כנסים מקצועיים והשתלמויות.
כי ביחד, אנחנו כח
לארגון מוכר, בשונה מאנשים בודדים, יש אפשרות לפעול מול גופים חיצוניים, לייצג ולקדם את התחום, את החברים בו ואת ההכרה בו ובתרומה הייחודית שלו לעולם הטיפול.
התשובה העמוקה:
הארגון הינו גוף ציבורי לטובת הכלל, חף ככל הניתן מאינטרסים כלכליים ופרסונליים.
בשל מאפיינים אלו, הוא מאפשר את היווצרות המרחב המשותף, מגרש המשחקים, שבו יכולה להתקיים אינטראקציה מקצועית, רב שיח, בין כל העוסקים בתחום בארץ.
אינטראקציה כזו מקדמת ומפרה את כל המשתתפים על ידי למידה הדדית.
אינטראקציה המאפשרת יצירת בידול והגדרה עצמית ייחודית של כל אחד מהמשתתפים מול עמיתיו - הגדרה עצמית מורכבת ומדוייקת שנובעת מתוך היכרות עמוקה עם "הכלל' ועם האחרים המרכיבים את הכלל הזה.
ויוצרת את כח הכלל להשפיע החוצה, לעולם הטיפולי, לקהל הרחב, שהוא הרבה יותר מסך הכוחות של כל חלקיו.
התשובה הארוכה:
(מתוך דברי הפתיחה של יו"ר הארגון, טל אלון- מן, ביום העיון של הארגון, מאי 2019).
שדה הפסיכותרפיה הגופנית בארץ מכיל מגוון רחב להפתיע של בתי ספר וגישות. יש לנו פסיכותרפיה גופנית הוליסטית, ביוסינתזה, אנליזה ביואנרגטית, פסיכותרפיה גופנית ביודינאמית, האקומי, אולי שכחתי או אפילו לא מכירה מישהו. חלק מבתי הספר הם חברים פעילים בארגון האירופי לפסיכותרפיה גופנית, והאחרים לא ביצעו את מסלול ההכרה אבל מלמדים זרמים המוכרים בעקרון על ידי הארגון. הרבה חיים ותנועה בתחום.
הארגון הוקם כשלוחה של הארגון האירופי מתוך התפישה שאנחנו זקוקים לקבוצת שייכות. שאנחנו זקוקים לקהילה שהיא הומוגנית מספיק כדי ליצור תחושה כזו ותמיכה וקידום מטרות משותפות וגם גדולה ומגוונת מספיק כדי להפרות ולהעשיר אותנו מבחינה מקצועית וארגונית.
שוב ושוב נשאלת השאלה: אז מה מאחד אותנו כפסיכותרפיה גופנית? ולמה לנו בכלל ארגון? למה שלא נעשה כל אחד ואחת מאיתנו את שלה בקליניקה שלה, במסלול הלמידה וההתפתחות שלה ושלו, והשאלה הנובעת ישירות מזה שוב ושוב - מה הארגון נותן לי? מה יוצא לי מזה? לאינדיבידואל שאני.
המקצוע שלנו הוא כל כך מגוון, גם כי בעומק, במהות, בפילוסופיה, הוא דורש את הייחודיות של כל אחד מאיתנו. את האני הגופני החי הפועם החד פעמי שאנחנו – כל אחד מאיתנו – כיחידים וכגופים ומוסדות והתארגנויות. כל אחד מאלו הוא גוף יחודי בעל עמדה ושאיפה וכוונה. כמו שהגוף אינו מכונה, הפסיכותרפיה גופנית היא לא טכניקה. לא זאת ולא אחרת.
אני מניחה שחלקנו, אולי אפילו חלקנו הגדול הגענו לכאן, אל המקצוע הזה, בגלל שאנחנו זקוקים לביטוי החיצוני, הנראה של הייחודיות שלנו.
מה היחס של חשיבה/עמדה כזו, אל תיאוריה מובנית, הגיונית, שיוצרת תבניות חשיבה וחוקי התנהלות?
מה היחס של חשיבה/עמדה כזו אל ארגון ממוסד, כזה שכפוף לחוקי המדינה, לכללי התנהלות פיננסית, להסכמות משותפות לגבי התנהלות ארגונית/קהילתית. ברור שזה אמביוולנטי. האם יש פה קונפליקט שלא ניתן לפתרון? יש שיאמרו (יש שאמרו, לי) שכן. שאין אפשרות ליצור גוף שיאגד את הפסיכותרפיה הגופנית בארץ, מפני שריבוי הדעות והאישיויות, שלא לומר האגו'ים, לא יאפשר לגוף כזה להיות קוהרנטי מספיק כדי לנוע קדימה כגוף.
אני כמובן אופטימית. אחרת לא הייתי פה.
מה הוא גוף חי? גוף חי הוא מכלול של מערכות וחלקים שהם מובחנים באופן מתואם. הכבד לא יוכל להיות מה שהוא אם לא היתה לו מערכת כלי דם שהיא מה שהיא. הוא היה כבד אחר. הלב לא היה הלב שהוא אם מערכת החיסון לא היתה כמו שהיא.
כך גם הפסיכותרפיה הגופנית לא היתה מה שהיא, אלמלא הפסיכואנליזה הקלאסית לא היתה מלכתחילה כל כך לעומתית ומדירה לגישות אחרות ממנה. הניאו רייכיניות לא היתה מה שהיא אלמלא היא פעלה בשדה שפועלת בו גם הביוסינתזה או הביודינמיקה.
אז מה ערכו ומה חשיבותו של ארגון לפסיכותרפיה גופנית? אני חושבת שיש לנו בשורה לעולם. אני חושבת שבדיוק הדבר הזה, שיכול להכיל את הייחודי עם השיתופי. את האותנטי והחי עם המחושב והיודע. הדבר הזה שלא נדרש להפרדה או לבחירה או-או. גוף נפש שהם באמת גוף אחד בעל שאיפה אחת ופעולה אחת משותפת – מורכבת ומעודנת מאין כמוה. ההבנה העמוקה של זה – לא הבנה שכלית מנותקת. לא הבנה גופנית עיוורת או אילמת. הבנה מוכללת, הבנה בכל הרבדים – ההבנה הזו היא מה שאנחנו מביאים לעולם. היא התחושה שאנחנו מנסים לתת למטופלינו. והיא מה שאנחנו מנסים לתת לעולם הטיפול בכלל. ולאנושות. כדי שנוכל לעשות את זה בעולם, לשנות את העולם, עלינו ללמוד לעשות את זה בנינו. עלינו לפעול כגוף המשותף הזה. שאין בו סתירה בין אינדיבידואליות לבין פעולה מוסכמת. שריבוי בו לא אומר איבוד צורה אלא אומר דיוק הולך וגדל, מורכבות הולכת וגדלה, ואפשרויות הולכות וגדלות.
המילים האלו יכולות להישמע רחוקות ממעשים. ובאמת – איך עושים את זה בפועל? איך עושים מהאוסף המופלא הזה של אנשים אידאליסטים וחכמים ואנדיבידואליסטים להכעיס, גוף ארגוני אחד פועל? האמת שאני לא יודעת.
אני רק יכולה להציב את הכיוון, להסתכל אל האופק, ולהגיד לכם – בואו איתנו. בואו נחשוב את זה יחד ונרגיש את זה יחד ונעשה את זה יחד.